ירון, תודה על תגובה עניינית. אתה מעלה נקודה חשובה, ובעקבות ההערה שלך חזרתי גם למסקנות ועדת טוניק לאחר מלחמת לבנון השנייה.
אני מסכים איתך שאסור לצמצם את הדיון רק למספר האוניות, אבל גם שאסור לבטל את חשיבותה של יכולת ימית בשליטה ישראלית. הנכס האסטרטגי אינו רק גוף האונייה. הוא כולל גם ימאים, קצינים, רבי חובלים, מפקחים, ידע מקצועי ויכולת לרתום את המערכת לצורכי המדינה בשעת חירום.
ועדת טוניק חידדה בדיוק את המורכבות הזאת. בעקבות הקשיים שנוצרו כאשר אוניות זרות צמצמו את פקידותיהן במלחמת לבנון השנייה, היא המליצה בין היתר להבטיח אוניות מיכל לתזקיקים וכימיקלים בבעלות ישראלית.
אבל היא לא עצרה באוניות. היא הצביעה גם על הצורך בהסדרי ביטוח לסיכוני מלחמה, נהלי חירום, תיאום בין הנמלים ויכולת להפעיל את כלל המערכת בחירום.
בעיניי זה אינו סותר את הטענה בטור אלא מחדד אותה. השאלה איננה אם אוניות בשליטה ישראלית חשובות. הן חשובות. השאלה היא האם מספר האוניות לבדו הוא המדד הנכון לחוסן ימי.
אונייה בלי צוות שיכול להפעיל אותה, ביטוח שמאפשר לה להיכנס לאזור מלחמה, ציוד, מכולות, נמלי שיטעון ושירותי הזנה אינה בהכרח קיבולת זמינה.
באותה מידה, רשת בינלאומית של מאות אוניות אינה מבטיחה חוסן אם בשעת משבר אין לישראל דרך אפקטיבית להבטיח ממנה קיבולת.
לכן נדמה לי שהמסקנה המשותפת רחבה יותר מהוויכוח על 11 או 16 אוניות: ישראל זקוקה ליכולת ימית שניתן להפעיל בשליטתה, להון אנושי ימי, ליתירות בין נמלים ומובילים ולגישה מובטחת ככל האפשר לקיבולת בינלאומית.
בסופו של דבר, חוסן ימי אינו כמה אוניות רשומות על שמך. חוסן ימי הוא כמה מהמערכת אתה באמת מסוגל להפעיל ביום שבו אתה זקוק לה.
